קטרינה פרקש 12.5.2008 לקחתי הפסקה מהחיים "הבנתי שאני חייבת לעשות איזשהו קאט, ללכת ולהיפרד ממה שהיה בעבר ולהתחיל לבנות בשביל החיים שלי משהו אחר", אומרת קתרינה פרקש, גלגולה המודרני של גיבורת הסרט שירלי ולנטיין. ככה פתאום, בגיל 55, באמצע החיים, ללא סיבה נראית לעין, החליטה קתרינה פרקש, נומרולוגית ומתקשרת מקרית אונו, גרושה ואם לשניים, לעשות פסק זמן מהחיים, לנטוש הכול מאחוריה ולנסוע לפוש בארץ זרה - בקפריסין, "בדומה לחיות שצריכות לפעמים לצאת מהמלונה שלהם, כדי לנוח בחוץ, תחת כיפת השמיים", היא מתארת מטאפורית, "זה קרה מתוך רצון להתארגן בחיים שלי. עד גיל 40, חיי התנהלו מתוך אינרציה, כאילו איזה כוח עליון, חזק ממני קבע עבורי באיזו דרך ללכת. רק אחרי שהתגרשתי, הדברים קרו מתוך בחירה, אבל עדיין לא הבנתי למה הם קרו". לדבריה, הבחירה בקפריסין, הייתה החלטה ספונטאנית. "רציתי להיות במקום שאליו חשתי מין קשר בלתי מובן. יום אחד היה לי תקשור, במהלכו הכול הצביע על קשר קדום שלי למשהו שהוא יווני, לשפה, לאנשים, לנוף. ראיתי בעיני רוחי מקום ששוכן על שפת הים, שהזכיר לי מאוד את נוף ילדותי ברומניה, למרות שלא גדלתי במקום עם ים", מספרת פרקש . לדבריה, בוקר אחד הוזמנה להרצות על גלגולים בפני נשים בהרצלייה פיתוח. היא סיפרה להם את הרגשתה שבגלגול קודם הייתה יוונייה והביעה את רצונה לגור באי יווני. אחת מבין הקהל סיפרה שהיא מכירה איש עסקים ישראלי, ג'אק, שחי בקפריסין ונמצא בימים אלו בארץ. הציעה שפרקש תתקשר אליו. "פגשתי אדם מאוד רוחני, למרות עיסוקו בביזנס. הוא אמר לי שאם ברצוני לבוא לקפריסין, הוא יכול להסתובב איתי במקום כדי שאבחן איך אני מרגישה בסביבה החדשה. כעבור שלושה שבועות, באוגוסט 1999 נחתי שם", מספרת פרקש על האדם שסייע לה להגשים את חלומה, " ג'אק סיפר בינתיים לידידיו בקפריסין שעומדת להגיע 'מכשפה'. הוא לקח אותי לעיירת הנופש, אגיהנאפה, (agianafa) , השוכנת בין לרנקה ולימסול, הציג אותי בפני מנהל בית מלון אנאס ואחרי שעשיתי לו פתיחות בנומרולוגיה והכול היה מאוד נכון, הוא הציע לי דירה קטנה ליד המלון וזוג אופניים והזמין אותי להגיע למחרת למלון, כדי לתת איזשהו בידור כדבריו, לקבוצת תיירים ישראלים שאמורה להגיע. הישראלים חיפשו בידור מסוג אחר, אבל ג'אק לעומת זאת, הכיר לה המון אנשים, והשמועה על אשת הפלא עשתה לה כנפיים כמו אש בשדה קוצים, "פתאום נהיו לי חברים. אנשים התחילו להזמין אותי לבתיהם. הם היו לבביים ומכניסי אורחים. החיים נראו לי ורודים. בחודש הראשון לשהותי באי, חשתי בעננים, בדומה למי שמצאה אהבה", מתארת פרקש, "חזרתי לפה, אך לבי נשאר שם. כשסיפרתי למכריי בארץ שאני רוצה לחזור ולהתגורר בקפריסין, אמרו לי שאני מטורפת והשבתי, שזוהי הפעם הראשונה בחיים שמצאתי משהו שאני מאוד רוצה. פתאום הייתי בחופש. הרגשתי שאין לי את הלחץ הזה על הראש". חמש שנים קודם לכן, בגיל 50 התגברה פרקש על מחלה קשה. "שנים נחשבתי כאסטמתית. הסתבר, שזו הייתה טעות באבחון ובעצם היה לי חור בריאה. כשהגעתי סוף סוף לבית חולים ואבחנו אותי כראוי, כבר הייתי באפיסת כוחות. עברתי ניתוח מאוד קשה. הייתי בסכנת חיים ויצאתי מזה באורח נס. מתוך זה קמתי אדם חדש. אחרי שהבראתי, אימי חלתה וטיפלתי בה במסירות עד מותה. אז בעצם, אחרי שאמי נפטרה, חשתי שאני צריכה לעשות למען עצמי. חשתי שעוד לא חייתי, כי עברתי עד אז הרבה תלאות ומצוקות. החיים חלפו כצל והנה אני כבר בת 55, גיל שעל פי הנומרולוגיה נחשב הכי טוב שיש, כי יש בו פעמיים את הספרה חמש. הגעתי לנקודת צומת בחיים. כבר אינני ילדה, השתחררתי ממחויבויות משפחתיות, יש עוד שנים לפניי וחשתי שזה הזמן שלי לעשות מה שאני רוצה. אחרי שהייה של מספר חודשים באי, הגעתי לארץ, מכרתי את הדירה שלי ברשל"צ וחזרתי לקפריסין ללא החלטה לכמה זמן. מצאתי מקום מגורים באורוקליני oroklini , (ע"ש האורקול מדלהי) – כפר אוטנטי ששכן על גבעה מול הים ונשקף ממנו נוף פסטורלי. זה פשוט מקום שאת רוצה לשהות בו ולא להיפרד". מה העניקו לך החיים בכפר? "בסופו של דבר, לקחתי הפסקה מהחיים. זה משהו שהייתי צריכה לעבור. התובנות שלי מאוד התחזקו והתחדדו. כשאת לוקחת מרחק מהחיים ומתבוננת עליהם בפרספקטיבה, את הופכת אדם בעל מודעות גבוהה, כי כל עוד את טוחנת את החיים שלך, נמצאת במרוץ מתמיד ומגיבה כל הזמן לגירויים, אין לך זמן לחשוב. אבל כשאת פתאום עוצרת ושואלת, רגע לאן את רצה. מה קרה, אז בדומה לגיבור הספר 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו', שאלתי את עצמי, מה אני צריכה את כל הלחץ הזה, להיות במרכז העניינים, להיענות לכל הפונים אלי שרוצים לדעת מה צפוי להם, ועכשיו, ומיד, ובואי לכאן ולכי לשם, ולאן אני רצה?! בואי ננוח קצת. עברו 55 שנה, עברת ילדות קשה. מותר לך לנוח. כבר טיפלת בילדים שלך, באימא שלך. מי יטפל בך? בואי תעצרי רגע. סתם תיהני. יש ים. שמש". הביטחון האישי שלי עלה לאיזה תובנות הגעת בפסק הזמן שלקחת? "הן נגעו בעיקר בחרדות כלכליות ובזוגיות. הבנתי שאם אדע להתייחס נכון לעניין השפע ולא אפחד ממנו ולא אעשה מזה טרגדיות אלא אסמוך על האינטליגנציה הרגשית שלי ואאמין שלכשארצה לעבוד עוד פעם, אוכל לעשות זאת ולהרוויח, כי מגיע לי – תהיה לי פרנסה. במשך שהותי הארוכה באי היווני אספתי כוחות, וככל שחקרתי בתוכי הבנתי עד כמה אנשים צריכים אותי וזקוקים למה שאני בעצם מייצגת בשבילם, וזה מילא אותי בהרבה ביטחון. הבנתי שאני לא צריכה הרבה כסף אלא כדי מחייתי. פגשתי אנשים עשירים ומאוד אומללים, אז הכסף צריך להיות כדי לאפשר לך לחיות ברווחה, כדי שתוכלי לתת לעצמך ולסייע גם לאנשים נזקקים. ולא צריך לנקר עיניים ולנסוע במכוניות פאר, ואין חובה לרכוש שמלות בבוטיקים. שם באי הבנתי עד כמה אני יכולה להיות מאושרת רק מלשכב על שפת הים, לנוח ולישון. חייתי שם ללא שעון. הייתי המון לבד. פתאום קראתי. עשיתי סדר בחיים שלי, שזה בלאגן אחד גדול. השלמתי עם אנשים. עם עובדות, עם כך שגדלתי במשפחה שהחיים במסגרתה היו קשים. הורי התגרשו כשהייתי בת שבע. הבנתי שבעצם כל החיים סבלתי מפחד נטישה". האם פחד הנטישה היה בעוכרייך? "פחד הנטישה שלי בא לידי ביטוי בקשריי עם המין הגברי, שהיו שגויים. כיוון שלא היה לי אבא שדאג לי, חשבתי שהגברים צריכים לעזור לי וראיתי בהם מקור של נתינה. פתאום הבנתי, שאני כבר לא צריכה שגברים יתנו לי, ויתכן שאותה זוגיות שרצתי אחריה כל החיים, אולי כבר לא קיימת. "הגעתי גם ליכולת שלי לחיות לבד. פתאום אני מסוגלת היום ללכת לקולנע ולתיאטרון לבד, לבלות ששי-שבת לבד, כי אני כבר יודעת איך זה. היום אני יכולה לקחת את המכונית ולנסוע לאן שאני בוחרת בלי להיות תלויה באיש ובוודאי לא בחברה שאינה מקבלת אותי בעצם ואנחנו תקועות ביחד רק בגלל ששתינו לבד. היכולת להיות לבד ולא להשתעמם, זוהי מתנה מאוד גדולה". להיות לבד ממלא אותך אושר? "זה לא איזשהו תענוג גדול, אבל זוהי ברירת מחדל שצריך לחיות איתה ואם אין בן-זוג, זה לא סוף העולם. אני לא אומרת שלא צריך בן זוג, אבל כבר אפשרתי לעצמי ליהנות מן החיים גם בלי להישען על גבר כלשהו". זו הייתה ילדותי פרקש, בת 64 מעולם לא ליקקה דבש בחייה. היא נולדה בטימישאוורה timishuara – החלק ההונגרי של רומניה וגדלה על ברכי התרבות ההונגרית. אביה, שהיה עובד טקסטיל הודיע יום אחד, לפתע, שהוא עוזב את הבית לטובת אישה אחרת. "כילדה, זו הייתה קטסטרופה גדולה עבורי", משחזרת פרקש, "עד היום מלווה אותי הבכי של אימי. אני לא משתחררת מהתחושה הזו של ילדה שננטשה. אימי לא נישאה שנית ואני ושתי אחיותיי הבוגרות גדלנו בתנאים לא קלים. אבי לא דאג לנו אף פעם. הוא היה אדם לא אחראי. לא ידע לתת אהבה. כשנישא שנית, הוא לא חש מצפונית שעליו לעזור לנו כספית. חיינו במחסור, כי היה שלטון קומוניסטי וגם כי כבר לא היה לנו ממה לחיות. אז זו הייתה ילדותי. מה שהציל אותנו אלו חיי התרבות העשירים שנחשפנו אליהם. יצאנו לסרטים, קונצרטים ואופרות. זו הייתה צורת חיים והכול היה ללא כסף כמעט. אבל היו לי קשיים בלימודים. בדיעבד אני יודעת שאני דיסלקטית, וילד כזה זקוק לגישה לימודית שונה. אז בנוסף למצב הסוציו-אקונומי הנמוך, סבלתי גם מליקוי בלימודים וזה היה קשה מנשוא. אמרו לי שאני עצלנית, לא רצינית ובעצם מהתיכון לא הייתי מסוגלת ללמוד. נפלטתי מהתיכון. הלכתי לבית ספר מקצועי. למדתי תפירה, אבל גם כאן התקשיתי, כי צריך היה קואורדינציה בין שתי הידיים. למזלי, ניחנתי בטעם לא רגיל, אז כל מה שתפרתי נראה נהדר כלפי חוץ ואפשר היה להתפעל ממעשה ידיי, בתנאי שלא פשפשו ובדקו איך זה נראה מבפנים. בעיקרון, רכישת המקצוע הוציאה אותי מאיזושהי תקיעות". איך חשת בכל אותה תקופה, מי תמך בך נפשית? "באותה תקופה, כמעט ולא היה ילד שלא למד לימודים אקדמיים. זו הייתה בושה לא לסיים תיכון. הסתרתי את העובדה הזו. היה לי דימוי עצמי מאוד נמוך. אמי הייתה אמפטית כלפיי ולא שפטה אותי. היינו מעין יחידה אחת, אבל בתור הבת הקטנה במשפחה, חשתי שאכזבתי אותה. למזלי, הייתי מאוד לא שגרתית, נחשבתי טובה ונחמדה, כי זה היה החוזק שלי. אבל עד היום, רודפת אותי תחושת האומללות של אז". איך התאקלמת בארץ? "עליתי בגיל 21. הלכתי לקיבוץ גבעת שמואל, אחרי ששה חודשי לימוד באולפן, שלטתי בשפה. למדתי הכול משמיעה. שתי משפחות אימצו אותי. הייתי בהיי. המעבר לארץ היה תפנית בלתי רגילה. תקופה נהדרת. הישראלים עטפו באהבה עולים פוזיטיבים, שלא התלוננו. אמי למדה באולפן בבאר שבע ואחר כך מצאו לי עבודה בעיר. הייתי מרוצה. שם הכרתי את בעלי, רופא שיניים, רווק בן 40 מטרנסילבניה, ניצול שואה, מסודר כלכלית. אחרי שלושה חודשי הכרות נישאנו". לא חששת מפער הגילאים ביניכם? "היה לי דימוי עצמי נמוך וחשבתי, מי היה מתחתן איתי. לא היו לי הורים שתמכו בי. לא הייתה לי דיפלומה. לא היה לי ממה לחיות. חשתי שהנישואים הם בשבילי האפשרות היחידה. לא רק פער הגילאים היה בעוכרנו. היו לו חרדות. מעולם לא סיפר לי כיצד שרד את השואה. הייתה לו מנטאליות מזרח-אירופאית של גבר מצ'ואיסט. היו לו בעבר נשים, הוא כבר טעם את החיים ורצה שקט ואני הייתי צעירה. רציתי לחיות. ואכן, היו לי חיים משלי. לחוץ לארץ, הייתי נוסעת לבד. הייתה תקופה שהוא נשאר באופקים, שם גרנו ואני עברתי לגור בעומר. בכל זאת, כשעזבתי את הבית לצמיתות לאחר 18 שנות נישואים, הוא הופתע והשאיר לי מכתב: 'תתביישי לך. עזבת ולא השארת לי ארוחת צהריים'.אני כבר לא הייתי בקטע שאני מוכרחה וחייבת. אחרי שהתגרשתי החלו אצלי כל מיני תהליכים". איך החלה התפתחותך הרוחנית? "אחרי שהתגרשתי , לפני כ-20 שנה, פניתי ללימודי רפואה אלטרנטיבית. התחלתי ברפלקסולוגיה. שם התחילה ההתפתחות הרוחנית שלי, וכל מה שלא בא לידי ביטוי בהיותי דיסלקטית, פרץ החוצה. האמונה שלי בעצמי התחזקה. דרך הרפלקסולוגיה יכולתי להגיד לאנשים המון על עצמם ועל אירועים שהתרחשו בחייהם. התחלתי לתקשר, ואז התחלתי ללמוד קריאה בקלפים, נומרולוגיה והילינג. היה לי צורך רק בכלים כדי לבטא את הפוטנציאל שהיה טמון בי, כפי הנראה. כדי לממש כישורים מיסטיים יש צורך בביטחון עצמי, כי ברגע שאת לא מאמינה בעצמך, את לא רואה כלום, וגם כשאת רואה, את חושבת שזה סתם". האם גם קודם היית בעלת אינטואיציה גבוהה? "האינטואיציות התחילו לשרת אותי בקטע של הגירושים. כשידעתי שאם אני לא אעזוב עכשיו, בעצם אמות. הגוף שלי הגיב פיזית ונפשית למצוקות. בשנים האחרונות לנישואיי לא היו לי חיים. לדעתי, גם הסיפור שלי עם הריאה התחיל שם. הבעיה הסתמנה בצד שמאל. ליד הלב. אחרי הניתוח חגגתי יום הולדת 50 ובגיל זה התחלתי לעבוד בנומרולוגיה. המספר חמש הוא בעל משמעות בחיי". כיצד את עוזרת לאנשים? "אני רואה את עצמי כמאמנת. אחרי שהבנתי שאני לא מטפלת ולא מגדת עתידות, אלא תומכת רוחנית, אני חושבת שהמגיעים אלי עוברים איתי אימון אישי מסוים, שמסייע להם לשנות מצבים שמטרפדים אותם בחיים ומעלה אותם על דרך טובה יותר". מה ניתן להקיש מהנומרולוגיה (ממספרים ותאריכים) על חייו של האדם? מהם הבעיות העיקריות שמציקות לפונים אלייך? "כסף, ילדים ובעיקר אהבה וזוגיות שאנשים בני כל הגילים תרים אחריה, מבלי שיהיה להם מושג מה זו אהבה. מי שמחפש אהבה צריך קודם כל להגדיר לעצמו מהי אהבה. כל הסרטים דנים באהבה על סוגיה, אהבה נכזבת, אהבה בלתי אפשרית. מישהו יודע בכלל מה זו אהבה?! אנשים מחפשים אהבה, כי זוהי תמצית החיים. ללא אהבה האדם משול לפרח בלי מים. היום רבים יכולים לחיות ללא אהבה, כי אמצעי התקשורת למיניהם מסייעים להם ליצור קשר עם אנשים, עם העולם". האהבה היא סוד החיים ומהי אהבה לדעתך? "אני לא יודעת ולכן עוד אין לי... אהבה בין בני זוג משמעה חיים משותפים במסגרתם האחד מכבד את השני, חשוב לו מה הוא באמת מרגיש. לא משנה כמה סקס הם עושים, אבל אהבה משמעה אכפתיות. האהבה היא סוד החיים. זה מה שאנשים לא המציאו, כי הם לא יודעים מה זו אהבה. האחד חושב שאהבה משמעה היא להביא פרחים והשני חושב שמשמעה היא סיפוק הצרכים החומריים. הייתה אצלי אישה שכל הזמן חזרה על המנטרה 'הוא לא נתן לי כלום' בהתייחסה לבעלה, ועל חברתה הטובה אמרה, 'יש לה, אבל היא לא נותנת לי'. יש שרואים רק את היבטים החומריים של החיים. למה צריך לתת כל הזמן? יש גברים שאומרים, 'נתתי לה הכול'. הם חושבים שאם היא לא חיה ברחוב ולא אכלה רק לחם ומים, היא צריכה להגיד להם תודה על 'נדיבותם'". האם אפשר לעזור לכולם לשנות תפיסות חיים, עמדות וצורת התנהגות? "אי אפשר לעזור לאנשים שליליים, בעלי גישה שלילית לחיים, לאנשים פסימיים, לאנשים פזיזים שפועלים בניגוד לפתגם 'סוף מעשה במחשבה תחילה', לטיפוסים שאף פעם לא יהיו מרוצים, לאנשים שנעולים על רחמים עצמיים ולכאלו שחיים באשליות ולא מוכנים להשלים עם המציאות". |
